מה זה בכלל ריגול תעשייתי?
העובדה שאף חברה לא מתנהלת בוואקום או על אי בודד חושפת כמעט כל גוף עסקי לסכנה של חדירה למאגרי המידע שלו.
תראו (ע”פ פרסומים זרים) מה ישראל עשתה למודיעין האיראני:
חדרה אליו הכי עמוק שאפשר, הכניסה אותו לקלסרים והטיסה אותו אקספרס לירושלים.
אפילו שפילברג לא היה יכול לתסרט את זה טוב יותר. באופן טבעי כל חברה מנהלת מידע רגיש, סודות מקצועיים, אסטרטגיה סודית וכו’.
הסיוט של כל ארגון הוא חדירה למידע הרגיש הזה ולכן כל חברה אחראית מגבה את עצמה במערכות הגנה.
ריגול מהסוג הזה הוא פעולה לא חוקית שמהותה חדירה אסורה למערכות פרטיות של חברות וארגונים, בה נכללות פעולות כמו:
פריצות למחשבים.
שתילה של ‘חפרפרת’ בתוך הארגון על מנתת לדלות מידע סודי לגביו
ביצוע האזנות סתר
התקנת מצלמות מעקב סמויות בניגוד לחוק, וכך הלאה.
מטרות הפעולות האלו הן, לרב, לדעת מה ‘האויב’ מתכנן לעשות:
- איזה מוצרים המתחרים מפתחים
- מה הולך להיות הסלוגן בקמפיין המוביל שלהם
- מהו ה’מתכון הסודי’ שלהם
- איך נראה המאזן הכלכלי שלהם
- מיהם הבכירים שלהן ועוד.
מי יכול לרצות לפגוע בחברה שלך?
הרבה מקרים של ‘שאיבת מידע’ מתבצעים בין חברות מסחריות מתחרות ואפילו בין ארגונים עוינים, בין קרטלים בעלי עוצמה, תאגידי ענק וכדומה.
מזכיר קצת סרטים של ‘נטפליקס’ וסדרות כמו ‘הומלנד’?
בחיים האמיתיים זה מדליק, מסוכן ומסקרן אפילו יותר.
מהלכים של ריגול תעשייתי גם עולים הרבה מאוד כסף, לרב מופעלים במסגרתם אנשים מרחבי הגלובוס, מערכות טכנולוגיות חכמות ועוד.
גם עצם העובדה שמדובר בעבירה על החוק מייקרת את ביצוע המהלכים האלה, כי מי שמבצע אותם יודע שהוא מסתכן באופן אישי ולכן המחיר שהוא יגבה על ה’שירות’ הזה יהיה גבוה.
לא פעם ה’חפרפרת’ שמתגלה כזו שביצעה את העברת המידע הרגיש ל’צד השני’ היא אדם בתפקיד בכיר בתוך הארגון, שיש לו רמת אמינות מאוד גבוהה בתוך הארגון ושבחר לתת יד לשטן תמורת כסף.
בדרך כלל, כסף גדול.
בישראל אין חוק מפורש שירתיע
באופן מפתיע, למרות שברור ש’סט הפעולות’ שנעשות במסגרת ריגול תעשייתי מבטא פעולות אסורות, עדיין אין בישראל חוק מפורש שנוקט עונשין מפורט לגבי זה.
מה שכן קבוע בחוק ומתייחס לזה באופן עקיף זה, למשל, חוק האזנות-סתר וחוק שמתייחס לחדירה למחשב שלא כדין.
אז זה לא שאם חלילה מישהו יפרוץ למחשבים של החברה שבבעלותך וישאב משם מידע ישאיר אותך חסר אונים מול משטרת ישראל.
כן יש מהלכים שאפשר לנקוט נגד עבריינות כזו ובוודאי שניתן גם לנקוט פעולות-מנע.
איך אפשר למנוע ריגול תעשייתי?
טכנולוגיה מתקדמת מרחיבה היום את האפשרויות לביצוע פעולות שחודרות למידע רגיש, כמעט ברמה של מדע בדיוני.
ככל שהיא חכמה יותר ומאפשרת ‘מרחב פלישה’ עמוק יותר, כך כל חברה שדואגת לעצמה צריכה להתגונן במעטפת יעילה יותר.
לצורך זה יש חברות שמתמחות במניעת ריגול תעשייתי ומאוד חשוב להיעזר בתמיכה שלהן ובמערכים החכמים שלהן להגנת מעטפת.
ריגול תעשייתי מבוצע לא רק בין תעשיות
נסיבות חדירה למערכות מידע של עסקים, מהלכי איסוף מידע (באופן לא חוקי) על ארגונים, הפעלת ‘חפרפרות’ לשם השגת מידע על גופים מסחריים – כל אלה הם לא נחלתם של עסקים בלבד.
זה קורה גם בין מדינות, בין גופי ממשל, בין פוליטיקאים, בין מפלגות, בזירות המקומית והגלובאלית כאחד.
מספיק להיזכר בכמה פרקים של ‘בית הקלפים’, ‘כל אנשי הנשיא’ ו’ספוקס’ וכל הנורות דולקות כמו שלט-ניאון ב”טיימס סקוואר” עם צילום של המרגל הכי ‘מסוקס’ בזירה.
מה אומר החוק לגבי ריגול תעשייתי?
למרבית ההפתעה והאבסורד, אין בישראל חוק מפורש שמתייחס ישירות לריגול תעשייתי.
יחד עם זה, החוק בישראל אוסר חדירה למחשבים, למשל, אוסר ביצוע האזנות-סתר ואוסר העברת מידע של עובד מארגון איקס לארגון מתחרה, כך שלפחות לגבי הפרמטרים האלו ארגון שנפגע ממהלכים מסוגם יוכל להתגונן ולתבוע נזקים והחוק יהיה להגנתו.
איזה אמצעי ריגול הם הכי נפוצים?
יש בשוק מגוון אמצעים חכמים שיכול לספק תוכן לסדרת ריגול מעלפת ב’נטפליקס’.
אם זה מצלמות מעקב, תוכנות ריגול, אמצעי האזנות-סתר, מערכות מעקב עם שליטה מרחוק, ‘תולעים’ ו’סוסים טרויאנים’ למיניהם.
מודיעין עסקי ומחקרי שוק לגיטימיים-לכאורה וגם אמצעים תמימים לחלוטין והכי לגיטימיים בעולם
שיכולים להפוך ל’נחש’ מסוכן שמזדחל מתחת לפני השטח ו’לוכד נתונים’ (כמו שיכול לקרות עם דיסק און קי תמים לכאורה לכש’ייפול’ לידיים הלא נכונות)
זה אומר שבאיזשהו מובן כולנו חשופים.
כולנו ‘האח הגדול’ (בעונה הנוכחית בלי אביבית בר זוהר) ומי שמנהל חברה מסחרית או בעלים של גוף עסקי מוביל, חשוב שיהיה ער לעובדה הזו, לסיכונים שמחכים לו ‘בפינה’ (כי רואים אותו בכל פינה).
הכי חשוב – שיידע להתגונן מפני התופעה הזאת מראש.
מה אומרת כבוד משטרת ישראל על התופעה?
ריגול תעשייתי מכונה גם ”בטחון תעשייתי”, אפשר למצוא את זה באתר הרשמי של משטרת ישראל, באחד מגיליונות המגזין של המשטרה.
שם יודעים לפרט שני סוגים עיקריים של ריגול תעשייתי:
- איסוף מידע חיובי על ארגון/גוף מסוים, למשל: נתונים כלכליים, נתוני מוצרים, נתונים על פיתוח עסקי, הון אנושי, תכניות-מגירה, דטה-בייס של לקוחות וכדומה.
איסוף מידע שלילי על הארגון, למשל:
- נתונים על מחדלים, מצבים של ‘כיסוי תחת’, יחס שלילי לעובדים, הונאה ש’מטאטים מתחת לשטיח’, מידע אישי מביש על בעל החברה או מידע מפליל על בעלי המניות, תביעות נגד החברה שטרם פורסמו והיה מאמץ ‘להשתיק’ אותן, וכדומה.
כאמור, אין אף גורם במשטרת ישראל שיגיד שהפעולות האלו הן חוקיות ולגיטימיות, אבל יחד עם זאת מכיוון שאין חוק רשמי שאוסר על ביצוע ריגול תעשייתי במובן הרחב שלו.
משטרת ישראל תמשיך להתמודד עם ‘פרשיות’ מהסוג הזה.
היו מי שאמרו פעם שהעם היהודי התברך בתכונה של ‘תיקון עולם’, ובכן:
במקרה הזה הדרך עוד ארוכה ורצופה כוונות טובות ו’בוטים’ רעים.